עדות אישית - להיות נערה

בית ספר תמיד היה עבורי זירת התמודדויות – הרגשתי שאני צריכה להשתנות כדי להשתלב, להסתיר גם את ההצלחות שלי וגם את הכישלונות שלי ולנסות כל הזמן להיות הילדה ה"מושלמת" . הרצון להשתלב בין הבנות ולמצוא חן בעיני הבנים היה סוג של משאלה פרטית והפחד להיכשל ולאכזב את האנשים היקרים לי הדהד ומנע ממני לנסות דברים חדשים שלא הייתי בטוחה במאה אחוז שאצליח בהם.
בתחילת כיתה ט' (השנה הראשונה של התיכון) החלטתי שאני מתחילה מחדש – יש לי דף נקי והזדמנות לכתוב בו מה שאני רוצה, השאלה מה. החיפוש אחרי תשובה לשאלה התחיל אצל אימא שהפנתה אותי לכרמן.

הסכמתי להיפגש עם כרמן רק אחרי שקיבלתי הבטחה שהיא אינה פסיכולוגית (תמיד פסיכולוגיה נתפסה אצלי כמדע לא מדויק שאי אפשר לסמוך עליו), וכבר במפגש הראשון איתה משהו השתנה לי בתפיסה.
אחת השאלות הראשונות שלה הייתה "מה אני אוהבת בעצמי וחושבת שטוב בי".
שאלה שנראית כל כך פשוטה פתאום הפכה למורכבת – איך זה שמגיל קטן מלמדים אותנו לפרגן ולהחמיא לאחרים אבל לא לעצמנו?
לאט לאט השיחות עם כרמן הפכו ליותר משמעותיות ועמוקות ולמרות שזה נשמע קלישאתי, גם מעוררות השראה.
בכל התהליך למדתי להכיר את עצמי, ליצור לעצמי את המציאות שאני רוצה, והבנתי שהידע שאני מקבלת אמנם לא קשור לנוסחאות מתמטיות אבל הוא מדויק בדיוק באותה המידה.

בית ספר בשביל היום הוא זירת התמודדויות – אני הולכת ומתפתחת, צוברת חוויות מדהימות עם אנשים שאני מאוד אוהבת, אני גאה בהצלחות שלי, גאה אפילו יותר בכישלונות שלי, יודעת ש"מושלם" היא שאיפה לא ראלית אבל לאהוב את עצמי כן.
למען האמת, לפעמים יש עליות ולפעמים ירידות - אני רק בתחילת הדרך אבל יודעת שבדרך הנכונה.